שאלה לשונית יפה על פסוק מרכזי בנבואת בלעם.
הפסוק הוא במדבר כד, ו: "כַּנְּחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר"
המפרש על במדבר (פרשת בלק) מבאר במפורש: "לשון נטיו — לשון נטייה שייך בנחלים, שנאמר 'הנני נוטה אליה כנהר שלום' — כמו שהנחלים נוטים ומתפשטים לכאן ולכאן כשגדלים, כך ישראל יפרו וירבו ויהיו צריכים לפשט אהלים ולהרחיבם, כדאמר 'הרחיבי מקום אהלך'."
כלומר: נָטוּ / נִטָּיוּ הוא פועל עבר בגוף שלישי רבים, מן השורש נ.ט.ה — לנטות, להתפשט, להימתח לצדדים. הכוונה היא לנחלים שגדשים ומתפשטים על גדותיהם לכאן ולכאן, מרחיבים את ערוצם ומפרים את הסביבה.
ספר "בני בנימין" על אבות מפתח את הפסוק כסולם של שלוש מעלות עולות:
🔹 "כנחלים נטיו" — הנחלים הנוטים ומתפשטים: ריבוי והתרחבות, כוח החיים הזורם ומוצא דרכו
🔹 "כגנות עלי נהר" — הגן הנטוע ליד הנהר, מלא נטיעות נפלאות. אך כדי ליהנות ממנו "צריך ללכת אליו" — כלומר זו מדרגה שדורשת השקעה ויציאה
🔹 "כאהלים נטע ה'" — אלו הצורבא מרבנן שממלאים כרסם בתורה בישיבות הקדושות — המדרגה הגבוהה ביותר, שהאור יוצא ממנה מעצמו
פירוש מדרשי על הפסוק מגלה את הרובד הפוך: "לא תהיה מלכותם נמשכת — אמר 'כנחלים נטיו'. לא יהיה להם זיתים וכרמים — אמר 'כגנות עלי נהר'." כלומר, בלעם פתח פיו לקלל — ויצאה ברכה. כל ניסיון קללה הפך לתיאור שפע ועוצמה. הנחלים הנוטים שרצה לציין כחולשה — נהפכו לסמל ריבוי ופריחה.
ליקוטי הלכות מפתח את הרעיון שנחלי המים בנבואת בלעם מסמלים את זרימת התורה — כשם שנחל אינו עומד במקום אלא נוטה תמיד ומתחדש, כך תורתו של ישראל אינה עניין קפוא אלא כוח חי המתפשט ומחיה כל מקום שהוא נוגע בו.
"נטיו" פירושו נטו — התפשטו, התרחבו, נמתחו לצדדים, כמו נחל גדוש שאינו מוגבל לערוצו. זהו לב הדימוי: ישראל אינם עם שצומח כלפי מעלה בלבד — הם עם שמתפשט לרוחב, ממלא מרחבים, ומפרה כל מה שסביבו. הפועל נטיו תופס את התנועה הצדדית הזו, שהיא בדיוק סמל השפע והריבוי.