מילה נדירה ורבת-פנים בנבואת בלעם.
הפסוק המלא הוא (במדבר כד, יז):
"דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כׇּל בְּנֵי שֵׁת"
🔹 חק לישראל על במדבר כד מביא את הפירוש הלשוני הישיר, וכותב לשון זו: "וקרקר — לשון קורה, כמו 'אני קרתי' (מלכים ב יט, כד), 'מקבת בור נקרתם' (ישעיה נא, א), 'יקרוה עורבי נחל' (משלי ל, יז)" — כלומר: לנקב, לחצוב, לפצע לעומק. הפועל "קרקר" הוא כפל שורש ק.ר.ר/ק.ר.ה = לחרוץ ולפרוע מיסוד.
🔹 אור החיים הקדוש על הפסוק מדייק בהבדל שבין "וּמָחַץ" ל"וְקַרְקַר": כנגד מואב נאמר "מחץ" — מכה קשה ומוחצת. אבל כנגד "כל בני שת" נאמר "וקרקר" ולא "ומחץ", ומבאר: "ולא אמר ומחץ כי לא יתאבדו כל האומות לעתיד לבא" — כלומר, שאר האומות לא יושמדו כליל, אלא יתערערו ויתרוקנו מכוחם, אך יחיו. לכן נבחר הפועל "קרקר" — ערעור יסודות, לא השמדה גמורה.
🔹 אור החיים מוסיף ממד זיהוי: "ויחסם לשת לפי שהם חשופי שת, ולפי ששמם יש בו מדת בושת אמר וקרקר ולא אמר ומחץ" — "בני שת" מכוון לעמון (שם הכולל את שאר האומות), ופועל "קרקר" מכוון לבושה ולחשיפה — לא רק מכה גופנית, אלא ביזוי והפלת הגאווה.
אור החיים מגלה שהפסוק מדבר על שני שלבים גאולתיים: דוד יקדים וימחץ ויכבוש, ומלך המשיח יסיים ויאבד את שאריות אדום — אך שאר האומות, בני שת, לא יושמדו: הם יתקרקרו — יתרוקנו מאיום, ויישאר מהם מה שיישאר. הגאולה אינה חרב שרופה, אלא כוח שמשפיל את מי שהשפיל.
"וקרקר" פירושו לנקב ולערער מן היסוד — חזק יותר מביזיון, פחות מהשמדה. ההבחנה בין "מחץ" (למואב) ו"קרקר" (לכל בני שת) אינה מקרית: כל אחת מהחיות הלשוניות תפורה לגורלה של האומה המוזכרת. זהו אחד הסימנים לעומק הנבואה — כל מילה נושאת משמעות מדויקת של מידה כנגד מידה, בין מה שעשו לישראל לבין מה שיגיע להם לעתיד לבוא.