RebSam

מה מיוחד בדברים של בלעם שנאמרים בלשון או בסגנון של משל?

נושא עמוק ומרתק בפרשת בלק.

המילה "מָשָׁל" בדברי בלעם אינה סתם "משל" במובן הסיפורי — היא לשון נשיאה ורוממות, מלשון "ישא משלו" (במדבר כג, ז). אך יש כאן שאלה פרשנית אמיתית: למה הוצרך לומר "וישא משלו"?

ההלכה — הנקודה המרכזית

אור החיים הקדוש על הפסוק "נאם בלעם בן בעור" שואל שאלה חדה:

"צריך לדעת למה הוצרך לומר וישא משלו. עוד מה צורך לומר נאם בלעם — פשיטא כי פיו המדבר."

ותשובתו: עד הפרשה הרביעית — דברי בלעם יצאו מפיו בעל כורחו, כנבואה כפויה שה' שם בפיו ממש. אבל מנאם אשר לא יוכל לשנות ואילך — בלעם מדבר בהסכמת כוחותיו יחד, כרצונו ומדעתו. זהו המהפך.

לכן ה"משל" כאן הוא לשון מליצה ורוממות — כמו הוד מלכותי שבו נישא הדיבור מעל לדיבור רגיל. הנביא "נושא" את דבריו כמי שנושא נס גבוה לעיני כולם.

מה מיוחד בסגנון?

🔹 כפל הלשון "נאם בלעם בן בעור" — אור החיים מדייק: נאמר "בנו" ולא "בן בעור" סתם, כי בלעם נתכוון להדגיש את החלק שנמסר לו מאביו, לא רק את שמו. זו גאווה לשונית מכוונת.

🔹 "שומע אמרי אל ויודע דעת עליון" — בלעם מציג עצמו בשבחים שלא הציג בפעם הראשונה. למה? כי עכשיו הוא מדבר מרצונו — ולכן מוסיף את חותמת הלגיטימציה שלו.

🔹 "אשר מחזה שדי יחזה" — לשון "ראיה" עדיפה ללשון "ידיעה": רש"י ואבן עזרא מבארים שהחזון הוא עין בעין, ללא מקום לטעות — וזו דרגה גבוהה מהשמיעה.

האור הרוחני

הגמרא במסכת סנהדרין מביאה: בתחילה היה בלעם נביא אמיתי — "אמר רבי יוחנן: באמת בתחילה היה נביא, ולאחר שנתן עיניו לקלל את ישראל, ניטלה ממנו נבואה ונעשה קוסם." המשל והמליצה הגבוהה של בלעם הם הרגע שבין שתי הדרגות — הוא עדיין נושא שפת נביאים, אך לבו כבר מועד לקלל.

מסקנה מעשית

הסגנון הגבוה של בלעם — "וישא משלו", "נאם", "מחזה שדי" — אינו קישוט ספרותי. הוא אמצעי לגיטימציה: בלעם יודע שמילותיו הן ברכות כפויות, ולכן הוא עוטף אותן בסגנון נבואי-מלכותי כדי לשמר את כבודו. אבל חז"ל, שמביאים זאת בסנהדרין, מלמדים שהסגנון הגבוה ביותר אינו מציל — מה שמציל הוא הלב הפנימי שמאחוריו.