זו אחת הנקודות הכי עמוקות ברמב"ן — אבל חשוב לדייק: הרמב"ן לא אמר בדיוק את זה בעצמו. מי שאמר את זה במפורש הוא רש"י.
רש"י — דברים י"א, י"ח:
"ושמתם את דברי — אף לאחר שתגלו מן הארץ, היו מצויינים במצוות — הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו"
כלומר: המצוות בגלות הן אימון, שמירת זיכרון, הכנה — לא המצב הסופי.
הרמב"ן — ויקרא י"ח, כ"ה:
הרמב"ן מרחיב את הרעיון: עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל. בחוץ לארץ — המצוות נוהגות, אבל בשלמותן האמיתית הן שייכות לארץ. הגלות אינה המצב הטבעי של עם ישראל ולא של התורה.
ומכאן מסיקים: כל מה שאנו עושים בחו"ל הוא "כדי שנוכל לקיימן בשלמות בארץ לאחר מכן".
בקצרה:
🔹 רש"י — אמר את זה במפורש (דברים י"א)
🔹 רמב"ן — אמר את זה ברמז עמוק (ויקרא י"ח)
🔹 שניהם — אותו יסוד: הגלות היא זמנית, המצוות שומרות עלינו עד שנחזור