נושא עמוק שנוגע בלב מעמד הר סיני.
ישראל לא רצו לשמוע מפי משה — רצו ישירות מפי הגבורה. זו לא מרידה — זו כמיהה רוחנית עמוקה. וה' לימד אותם דבר גדול דרך התוצאה.
הכלי יקר על שמות יט, ט כותב במפורש:
> "והם אמרו נשמע אל ה' ולא אל משה. ז"ש ויגד משה את דברי העם — ומה הם דבריהם? על זה אמר 'אל ה'' — כי אמרו: אל ה' נשמע ולא אליך."
(כלי יקר, שמות יט, ט)
ומוסיף שלוש שאלות עצומות:
🔹 למה נאמר תחילה "וישב משה" ואחר כך "ויגד משה" — שתי לשונות שונות?
🔹 היכן בפסוקים אמרו ישראל את הבקשה הזו בפירוש?
🔹 מה בדיוק היה "מענה שני" שמשה הגיד לה'?
תשובת הכלי יקר: אין בפסוק מענה מפורש שני — כי ישראל לא אמרו את הבקשה ישירות למשה. הם רמזו אותה בדבריהם, ומשה — בענוותנותו הגדולה — הבין את כוונתם ומסר אותה לה' מרצונו.
רבי נחמן בליקוטי מוהרן (תורה קצ) פותח:
> "ויגד משה את דברי העם אל ה' — והוא תמוה... ויגד משה את דברי העם, היינו שמשה טען את..."
(ליקוטי מוהרן, תורה קצ)
הרעיון: משה טען על עצמו את טענת ישראל — הוא הצדיק אותם. זוהי ענוות משה ברמה הגבוהה ביותר: הוא לא נפגע, לא התגונן — הוא מסר לה' בדיוק את מה שרצו ישראל, ואמר בפנים: הם צודקים שרוצים ישירות ממך.
> "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום."
(תלמוד בבלי, מכות כד ע"א)
ה' נענה לבקשה ונתן לישראל את שתי המצוות הראשונות ישירות. זו הכרה אלוקית בלגיטימיות הבקשה.
הכלי יקר על דברים מסביר את המילה "גבורה" בהקשר זה:
> "הזכירו דווקא כינוי לשון גבורה כלפי הש"י כי זה נאמר על הזמן שישראל בשלותם ובזמן ההוא מוסיפין כח בגבורה של מעלה."
(כלי יקר, דברים)
כלומר: כשישראל שומעים ישירות מפי הגבורה — הם מוסיפים כוח בגבורה של מעלה. הקשר הישיר אינו רק זכות שלהם — הוא השפעה הדדית בין ישראל ובוראם.
ה' לימד שבקשת הקשר הישיר ראויה ולגיטימית — אבל הגוף אינו יכול לעמוד בה. ישראל בקשו "קרב אתה ושמע" — ומכאן למדו שמשה אינו מתווך שמחסום את האמת, אלא צינור שמגן על האדם מעוצמה שאי אפשר לשאת.
הכלי יקר על דברים כותב שמשה מעולם לא תפס את עצמו כראוי — "מה אני שתינתן תורה על ידי." ורבי נחמן בליקוטי מוהרן (תורה קצ) מלמד שזו בדיוק מדת הצדיק האמיתי: הוא מטהר את עצמו עד שהוא שקוף לרצון ה', ודרכו — ולא למרות שדרכו — מגיעה האמת הגבוהה ביותר.