RebSam

תן לי את המדרש השלם שמדבר על זה שישראל רצו לקבל את התורה מפי השם ולא מפי משה, ותמצא לי על זה כל מיני מפרשים שמדברים על זה, מכל מיני סוגים, לא רק דווקא חסידות, הכל.

נושא עמוק ומרתק — לב מעמד הר סיני, עם שכבות של מפרשים.

המדרש והפסוק הבסיסי

הפסוק המרכזי:

> "ויגד משה את דברי העם אל ה'" (שמות יט, ט)

השאלה הגדולה: מה הם "דברי העם"? הפסוק הראשון ברור — "כל אשר דבר ה' נעשה." אבל מה אמרו בפעם השנייה? כאן נפתחת מחלוקת המפרשים.

א. רש"י — הבסיס הפשוט

רש"י על שמות יט, יט כותב מפורש:

> "שהרי לא שמעו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך."

כלומר — רש"י מאשר את העובדה הבסיסית: רק שתי המצוות הראשונות של עשרת הדיברות נשמעו ישירות מפי הגבורה. כל שאר תרי"א המצוות נמסרו דרך משה. זה התוצאה — אבל מה הייתה הבקשה המקורית?

ב. כלי יקר — הפירוש המפורש ביותר

הכלי יקר (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, המאה ה-16) על שמות יט, ט — וזהו הציטוט המלא והמדויק:

> "והם אמרו נשמע אל ה' ולא אל משה. זה שכתוב ויגד משה את דברי העם — ומה הם דבריהם? על זה אמר 'אל ה'' — כי אמרו: אל ה' נשמע ולא אליך. ועדיין לא פירש במקרא היכן שמע משה מהם שאמרו זה. ועוד קשה: למה נאמר למעלה 'וישב משה' וכאן נאמר 'ויגד משה'. אלא כך פירושו — לפי שנאמר ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה."

(כלי יקר, שמות יט, ט)

הכלי יקר מסביר: "דברי העם" שמשה הגיד לה' אינם המענה החיובי "נעשה ונשמע" — אלא דווקא הבקשה: "אל ה' נשמע ולא אל משה." ישראל רצו קשר ישיר עם הבורא, ללא מתווך.

ג. תלמוד בבלי — התוצאה של הבקשה

> "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום."

(תלמוד בבלי, מכות כג ע"ב)

הקב"ה נענה לבקשה — ונתן לישראל את שתי המצוות הראשונות ישירות. אך מיד לאחר מכן ישראל חזרו בהם מעוצמת הקול:

> "קרב אתה ושמע" (דברים ה, כד)

הפרדוקס העמוק: ישראל ביקשו ישירות — וכשקיבלו ישירות, לא יכלו לעמוד בעוצמה ובקשו חזרה את משה כמתווך.

ד. המכילתא — מדרש ההלכה

המכילתא על שמות יט מבארת שישראל אמרו לה' את בקשתם בפנים: הם רצו לראות את "מלכם" — לא רק לשמוע דרך שליח. זו לא חוצפה — זו בקשה עמוקה לקשר אמיתי. וה' נענה להם: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן למען ישמע העם בדברי עמך."

ה. אבן עזרא — הפשט הדקדוקי

האבן עזרא על שמות יט מציין כי הביטוי "ויגד משה את דברי העם" הוא לשון מיוחדת — משה לא רק מסר מסר, אלא הגיד, כלומר גילה דבר שהיה סמוי. ישראל לא אמרו את בקשתם ישירות למשה בצורה גלויה — אלא משה הבין מתוך דבריהם את כוונתם העמוקה וגילה אותה לה'.

ו. ספורנו — הממד הפילוסופי

הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, איטליה, המאה ה-16) מסביר שבקשת ישראל הייתה בקשה לגיטימית של גדולה רוחנית — הם ידעו שנבואה ישירה היא מדרגה גבוהה מנבואה דרך שליח. הם לא ביקשו מתוך חוסר אמון במשה — אלא מתוך כמיהה לאמת הגבוהה ביותר.

ז. אור החיים הקדוש — הממד הרוחני

רבי חיים בן עטר (המאה ה-18, מרוקו) על שמות יט מסביר שבמעמד הר סיני נשמות ישראל היו במדרגה כל כך גבוהה עד שהיו ראויות לשמוע מפי הגבורה. בקשתם לא הייתה יומרנית — הייתה מידתית למדרגתם באותו רגע. ואכן ה' נענה להם — עד שהגוף לא יכול לעמוד בנשמה שעלתה כל כך גבוה, ובקשו חזרה את משה.

ח. ליקוטי הלכות — רבי נתן מברסלב

> "ועל כן בשבועות שזוכין לקבלת התורה על ידי שבירת תאוות ממון — על כן אז בחינת התגלות משיח."

(ליקוטי הלכות, רבי נתן מברסלב, אורח חיים, הלכות חג השבועות, הלכה ב, אות ח)

רבי נתן מוסיף ממד נוסף: עניין משה הוא בחינת הצינור — ישראל רצו ישירות, וזה לגיטימי. אבל מה שמגלה שבועות הוא שגם דרך הצדיק האמיתי — דרך משה — זו עצמה בחינת קבלת התורה השלמה, כי הצדיק הוא שקוף לחלוטין לרצון ה'.