RebSam

איך אפשר להסביר מבחינה רוחנית ומוסרית את החשיבות של ט באב למי שלחלוטיו אינו מחובר ולא מבין (נוער, חילונים וכו') ?

נושא שנוגע ללב — ויפה שחשבת עליו דווקא עכשיו, ערב תשעה באב.

כיצד להסביר את תשעה באב למי שאינו מחובר

א — אל תתחיל מהתאריך. תתחיל מהשאלה האנושית.

השאלה האמיתית שצריך לשאול כל נוער וכל חילוני היא לא "מה קרה לפני אלפיים שנה?" אלא "למה אנחנו בכלל עם?" ו"מה גורם לעם להתפרק?"

הגמרא ביומא (דף ט, ב) נותנת תשובה חדה ומשוחקת מהזמן: הבית הראשון חרב בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. הבית השני — שבו היו בני אדם שלמדו תורה ועשו מצוות — חרב בגלל שנאת חינם. ואומרת הגמרא: זה קשה משלוש הראשונות יחד.

זו הפתיחה שעובדת עם כל אדם: אתה לא צריך להיות דתי כדי להבין ששנאה בין אנשים הורסת קהילה, עיר, עם.

ב — שנאת חינם — מה זה בעצם?

בים דרך (על במדבר) מפתח את הרעיון בצורה עמוקה: שנאת חינם אינה רק "לא לאהוב מישהו" — היא פילוג בעם ישראל שמבטל את משמעות מלכות שמים. כלומר: כשיהודים שונאים יהודים — הם אומרים בפועל שאין אמת אחת מחברת אותם, שאין בורא משותף, שאין עם. בית המקדש הוא סמל למלכותו יתברך — ולכן שנאת חינם לא רק הורסת יחסים בין אנשים: היא הורסת את הבסיס הרוחני של הקיום היהודי כולו.

לנוער אפשר לומר: דמיין קהילה שבה כולם שונאים אחד את השני מאחורי הגב. מה יישאר ממנה? התשובה ברורה. תשעה באב אומר: בדיוק זה קרה לנו. ואנחנו עדיין משלמים את המחיר.

ג — הכי עמוק: הבכי הוא לא על אבן ועץ

בים דרך מביא דברי הגמרא (יומא נד): "כשנכנסו האויבים להיכל ראו שהיו כרובין מעורין זה בזה" — הכרובים, שמייצגים את הקשר בין הקב"ה לישראל, היו חבוקים זה בזה ברגע החורבן עצמו.

מה זה אומר? זה אומר שגם ברגע שהבית נחרב — האהבה האלוקית לישראל לא נפסקה. הכרובים חבוקים — הקב"ה לא עזב. הוא סבל יחד עם עמו.

תפארת ישראל מביא על פי הגמרא (מגילה כט, א) את הביטוי המרעיש: "בכל מקום שגלו ישראל שכינה גלתה עמהם" — הקב"ה לא נשאר "שם למעלה" בזמן שישראל הלכו בשלשלאות לבבל. הוא הלך איתם. גלות ישראל היא גם גלות השכינה.

לחילוני אפשר לומר בשפה פשוטה: תשעה באב הוא יום שבו אנחנו מציינים שמשהו בינינו לבין עצמנו — ובינינו לבין מה שמחבר אותנו — נשבר. וזה עדיין שבור.

ד — הפרדוקס: ביום האפל הזה — נולד המשיח

בלבבי משכן אבנה (כרך ט) כותב לשון זו: "בתשעה באב ישנם דיני אבלות, אבל בעומק נולד בו משיח." ומרחיב: "חורבן הבית שארע בו נותן מקום לגילוי הבלתי בעל גבול."

המסר העמוק הוא: ביום החשוך ביותר — מונחת הזרע של האור הגדול ביותר. זו אינה נחמה זולה. זוהי הבנה שהחורבן עצמו — הכאב עצמו — מכריח את ההתחדשות. כשם שרק מי שמרגיש שהוא חולה יכול להחלים — רק עם שמסוגל לבכות על מה שאיבד, יכול לבנות מחדש.

בלבבי משכן אבנה מוסיף: "אף אם אדם מרגיש שהוא בוכה מצד נקודת החיצוניות, עליו להאמין שהבכי בעומק נפשו בא מצד ה'לא ידע'" — כלומר: גם מי שבוכה ואינו מבין בדיוק על מה הוא בוכה — הנשמה שלו יודעת. הנשמה היהודית אינה שוכחת.

ה — מה לומר לנוער — בשפה שלהם

🔹 רמה א — האנושית: "תשעה באב הוא יום שבו אנחנו זוכרים שעם שמפנה גב לעצמו — מתפרק. זה קרה פעם. וזה יכול לקרות שוב."

🔹 רמה ב — הלאומית: "אנחנו עם קטן שנשרד אלפיים שנה בגלות. תשעה באב הוא הסיבה שאנחנו יודעים שהישרדות לא מספיקה — צריך גם לבנות."

🔹 רמה ג — הרוחנית: "יש משהו בתוך כל יהודי שמזדעזע ביום הזה — גם אם הוא לא יודע למה. זה הנשמה שזוכרת מה היה — ומה יכול להיות."

מסקנה

תשעה באב אינו יום של "עצב כי הרומאים שרפו בניין לפני אלפיים שנה." הוא יום של מראה: האומה רואה בו את עצמה — את מה שהרס אותה מבפנים, את הכאב של ניתוק מהשורש, ואת הזרע של ההתחדשות הטמון בתוך החורבן עצמו. למי שאינו מחובר — המפתח אינו ההלכה, אינו ההיסטוריה — אלא השאלה הפשוטה: "מה מחבר אותנו?" ו"מה מפרק אותנו?" תשעה באב הוא היום שבו אנחנו עונים עליה בכנות מלאה — ומתחילים לבנות מחדש.