RebSam

תפרט את התשובה ?

נושא עמוק ויפה — המצווה הזו מלמדת הרבה יותר ממה שנראה.

⚖️ ההלכה — מה בדיוק אסור?

הפסוק הוא (ויקרא יט, יד): "לא תקלל חרש."

הגמרא במסכת סנהדרין עושה עם הפסוק הזה משהו מרתק: היא שואלת — מדוע כתבה התורה דווקא חרש? הרי אם אסור לקלל נשיא ודיין, כל שכן שאסור לקלל את שאר העם! ועונה הגמרא תשובה מפתיעה:

"הרי שבאומללין ובשפלים שבעמך הכתוב מדבר — ואפילו אותם אסור לקלל."

כלומר: התורה בחרה דווקא את החרש — מי שאינו שומע, שאינו יכול להגן על עצמו, שנראה חסר אונים — כדי ללמד שאין גבול תחתון לאיסור. אם אפילו את האומלל שבאדם אסור לקלל, כל שכן את כולם. ומכאן למדה הגמרא גם את איסור קללת האב — כי הפסוק בא לרבות כל אדם, מהגדול ועד הקטן.

הרמב"ם — מה קורה בפנים כשמקללים?

הרמב"ם בספר המצוות מסביר נקודה פנימית עמוקה שמתאימה במיוחד לחינוך ילדים:

כשאדם נפגע, יש בנפשו תנועה של נקמה — דחף לגמול למי שהזיק. לפעמים הקללה מרגישה כאילו היא "משלימה" את הנקמה ומרגיעה את הנפש. אבל, כותב הרמב"ם, זו אשליה — הנפש המקללת אינה נרגעת באמת, היא נשארת מתוחה ונעה. האיסור הוא גם הגנה על הנפש המקללת עצמה, לא רק על הנקלל.

זהו השורש של כל הסיפורים שנרצה לבנות עם הילד — הקללה פוגעת קודם כל בפנים, לפני שהיא יוצאת החוצה.

האור הרוחני

הגמרא בסנהדרין מוסיפה ממד נוגע ללב: מן הפסוק "לא תקלל חרש" נלמד גם האיסור לקלל את האב. הקשר אינו מקרי — בשתי המקרים מדובר בדמות שנמצאת מחוץ לשיח, שאינה יכולה להגיב. החרש אינו שומע; ולפעמים ההורה — בגלל מרחק, מחלה, או מוות — גם הוא אינו כאן לשמוע.

הליקוטי הלכות לרבי נתן מברסלב מפתח את הרעיון שכל מצווה הקשורה לשמירת הפה היא בעצם עבודה על תיקון הנשמה מבפנים — כי הדיבור הוא שער הנפש, ומה שיוצא מן הפה מגלה את מה שמתרחש בעולמות הפנימיים של האדם. מצוות "לא תקלל חרש" היא אחד השערים הגדולים של עבודה זו.

חזרה לסיפור — כיצד להמחיש זאת לבן 10

הגמרא עצמה נותנת את המפתח הפדגוגי: "האומלל שבעמך." ילד בן 10 מבין אינסטינקטיבית את הכלל הזה — "אם אפילו את החלש אסור לפגוע בו, בוודאי אסור לפגוע בחזק."

בנוסף לשלושת הרעיונות שהצעתי קודם, הנה שני רעיונות נוספים שמתאימים למצב מפורט:

רעיון ד' — "הילד עם אוזניות"

ילד ישב בפינת הכיתה עם אוזניות כי יש לו לקות שמיעה. חבר שלו, כועס עליו, קרא לו בשם גנאי — ואמר לעצמו: "הוא ממילא לא שמע." אבל ילדה אחרת שעמדה ליד שאלה אותו: "אתה יודע שאתה אמרת את זה, נכון? מה זה עשה לך?" — ומשם השיחה על "לא תקלל חרש" כמצווה שנגעה בנפש שלו, עוד לפני שנגעה בנקלל.

רעיון ה' — "כשסבא לא יכול לשמוע"

נכד כועס על סבא שלא נתן לו משהו, ואמר דברים קשים בחדר אחר — "הוא ממילא לא שומע טוב." אבי הילד שמע, ולמד אותו: "התורה אמרה 'לא תקלל חרש' — לא כי הוא ישמע, אלא כי אתה אמרת. הדברים האלה גרים בך."