RebSam

אשמח לתשובה מורחבת ?

נושא עשיר ויפה — "וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" בעומקו.

הקטע ומקורותיו

הפסוק לקוח משיר השירים (ב, ד): "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיַּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה."

הנתיבות שלום מקשר פסוק זה לפרשת במדבר — לפרשת הדגלים. אך כדי להבין את עומק דבריו, צריך קודם כל לרדת למדרש שממנו הכל נובע.

המדרש — הכמיהה שנענית

הילקוט שמעוני על פרשת במדבר מביא מדרש מרתק:

כאשר ישראל ראו את מלאכי השרת עומדים בדגלים סביב כיסא הכבוד — "היו מתאווים לדגלים, אמרו: הלוואי שאנו נעשין דגלים כמותם."

ומה אמר הקב"ה? — "נתאויתם לדגלים, חייכם שאני עושה שאלתכם — שנאמר: ימלא ה' כל משאלותיך!" — ומיד ציווה את משה: "איש על דגלו באותות" (במדבר ב, ב).

וכאן הילקוט שמעוני אומר דבר עמוק: "חיבה גדולה חבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת — ומנין שהיא אהבה? שנאמר: וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה."

כלומר — הדגל הוא האהבה. לא סמל צבאי, לא ארגון שבטי. הדגל הוא הכרזה פומבית של הקב"ה לעולם כולו: "ישראל שלי."

"הביאני אל בית היין" — שבעים אומות וחבית אחת

הילקוט שמעוני מוסיף משל נפלא:

"ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנייה אלא מישראל — כאדם שנכנס לאוצר ומצא שם חבית אחת של יין. אמר: זו החבית עומדת עלי מכל האוצר. כך — הביאני אל בית היין, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה."

ה"בית היין" הוא עולם מלא של אפשרויות — שבעים אומות, שבעים דרכים — ומכולן בחר ישראל. לא מפני שישראל שלמים, אלא מפני שאהבתו קדמה לכל. זו אהבה שאינה תלויה בדבר.

פירוש רש"י ומצודת דוד — הדגל כהכרזה פומבית

רש"י על שיר השירים מפרש: "ודגלו עלי אהבה — ודגלו אשר דגלני אליו, אהבה היא עלי — עודני זוכרת אהבתו." — הכלה אומרת: אני עדיין נושאת בתוכי את זכר אהבתו, כדגל שלא ירד.

המצודת דוד מוסיף: "הרמת דגלו עלי להראות לכל שאני לו וסר למשמעתו — זה תחשב לי הראות אהבה וחיבה יתירה." — כלומר, הדגל שמניפים עלינו — זה שאנו שייכים לו, שאנו תחת כנפיו — זה עצמו הוא האהבה.

הנתיבות שלום — הכמיהה היא כבר התפילה

הנתיבות שלום מסלונים לומד מכאן יסוד גדול:

ישראל לא עשו כלום — הם רק התאוו. הם ראו את המלאכים ואמרו "הלוואי." לא שאלו, לא התפללו תפילה ארוכה, לא הוכיחו שהם ראויים. הכמיהה עצמה נענתה.

"ימלא ה' כל משאלותיך" — לא "בקשותיך" אלא "משאלותיך" — אפילו משאלת הלב, אפילו הרצון הפנימי שעוד לא יצא לפה.

המשמעות לאשה — דתייה כחילונית

כאן טמון הלב של המסר, ושייך לכל אשה בדיוק היכן שהיא עומדת:

לאשה הדתייה — לפעמים הקיום הדתי מרגיש כמשא: שמירת שבת עם עייפות, ציפיות, תפילה כשהלב רחוק. הנתיבות שלום אומר: הדגל שאת נושאת יום יום — הוא הדגל שלו עלייך. הוא בחר בך. כל פעולה קטנה — הדלקת נרות, ברכה לפני אוכל, קשר עין עם ילד — היא הרמת הדגל. לא ציות — אהבה הדדית.

לאשה החילונית — המדרש מלמד שהכמיהה עצמה היא כבר הנוכחות. אם יש בלב תחושה של "הלוואי שהייתי קרובה יותר", "הלוואי שהיה לי על מה להישען" — זו כבר תפילה. הקב"ה אומר: "נתאויתם — חייכם שאני עושה שאלתכם." הרצון הוא כבר הדלת הפתוחה.

המשותף לשתיהן עמוק מאד: האהבה לא מתחילה מהצד שלנו. היא מתחילה ממנו — "ודגלו עלי אהבה" — הדגל שלו, לא שלנו. אנחנו רק עונות לאהבה שכבר כאן.

הנהר שאינו פוסק — ביטחון עמוק

הילקוט שמעוני מוסיף עוד תמונה יפה: "כשם שהנהר — הכל ממלאין ממנו בשלום ובנחת, שיודעין שאינו פוסק לעולם — כך בני שלום ביניהן." האהבה של הקב"ה לישראל היא כנהר — לא פוסקת. אפשר לגשת אליה בכל עת, לא לפחד שנגמרה, לא לחשוב שאיחרת.

זהו המסר לאשה שחשה שהיא "מאוחר מדי", "לא מספיק", "רחוקה מדי" — הנהר לא פוסק. הוא ממתין בדיוק איפה שהשארת אותו.