RebSam

האם יש פירוש חסידי לפסוק: ולא יראו פני ריקם?

שאלה יפה. החסידות מגלה בפסוק זה עומק פנימי עצום.

ההלכה והפירוש החסידי

הדין הבסיסי בתלמוד הבבלי (מסכת חגיגה ז ע"א) וברמב"ם (הלכות חגיגה א, א) קובע ש"ולא יראו פני ריקם" מחייב הבאת קרבן עולת ראייה, כדי שלא יהיה שולחן האדם מלא בחג ושולחן קונו ריקם. מי שבא לעזרה ללא קרבן עובר על לא תעשה. אך תורת הסוד והחסידות לוקחות את המושג "ריקם" לממד הנפשי של עבודת ה':

א' — ידיים מלאות בתפילה: הזוהר הקדוש (חלק ב, דף סז ע"ב) דורש את הפסוק על עמידת האדם בתפילה: "ולא יראו פני ריקם, דא איהו רזא דזקיפו דאצבען... דבעי דלא לאזדקפא בריקניא, אלא בצלו ובבעותין ובברכאן". כלומר, כשאדם מרים את ידיו כלפי מעלה, אסור שיהיו "ריקות" — הן חייבות להיות מלאות בתפילה, בבקשות ובברכות. ה"ריקנות" היא עמידה ללא התעוררות הלב.

ב' — תיקון הממון והפיכתו ל"פנים": בליקוטי הלכות (חושן משפט ב) מבואר שברגלים מתגלה הארת "פני ה'". האיסור להיראות "ריקם" אומר שאדם חייב להביא מממונו ומיגיע כפיו (כקרבן או כצדקה). על ידי שאדם נותן משלו, הוא מתקן את כל ממונו ומאיר בו את הקדושה.

המשמעות העמוקה (האור)

הספר פרפראות לחכמה (חלק א) מוסיף נדבך על כך: כשיהודי נותן צדקה מתוך אמונה שהכל מאת ה', הפרנסה הפיזית שלו עצמה מתעלה. היא מפסיקה להיות לחם חול והופכת להיות בבחינת "לחם הפנים" — לחם שיש בו התגלות של השגחה אלוקית. הקב"ה אינו זקוק לקרבן הפיזי, אלא ללב הנותן; "ריקם" פירושו לבוא ללא מסירה מעצמך.

מסקנה מעשית (למעשה)

"לא יראו פני ריקם" מלמד אותנו שכל עמידה לפני ה' — בתפילה, בחג או בקיום מצווה — דורשת מאיתנו להביא משהו משלנו. בין אם זו צדקה שמטהרת את הממון, ובין אם זו תפילה כנה מעומק הלב, העיקר הוא לא לבוא בידיים רוחניות ריקות, אלא להקדיש חלק מהשפע שקיבלנו בחזרה לבורא.