נושא עשיר — הספורנו על יציאת מצרים הוא מרתק ומקורי.
הספורנו (רבי עובדיה ספורנו, איטליה, המאה ה-16) קורא את יציאת מצרים בעיניים של חינוך האנושות כולה — לא רק גאולת ישראל. זו נקודת המוצא המיוחדת לו.
על הפסוק "ונצלתם את מצרים" (שמות ג), הספורנו מסביר שהנפלאות נועדו כך: "באופן שיפלא עליהן כל שומע, ורבים יראו וייראו אולי ישובו קצתם" — כלומר, המכות לא היו רק עונש לפרעה; הן היו קריאה לתשובה לעמי העולם. הקב"ה רצה שגויים יראו ויפנימו את האמת.
על הפסוק "ועתה" בתחילת פרשת שמות, הספורנו מדגיש שהגילוי בסנה בא "להצילו ולהעלותו, לא להכרית המצרים" — ה' לא רצה בהשמדת מצרים, אלא בהצלת ישראל. מגמה רחמנית ולא נקמתית.
עוד הוא מבאר שבני ישראל עצמם לא היו זכאים לגאולה בזכות מעשיהם — "כאשר הוסיפו לחטוא בדעות ובמעשים... ואת גלולי מצרים לא עזבו" — אלא שה' גאל אותם מכוח הבטחת הברית בלבד: "ויזכור להם בריתו". הגאולה היא מתנת חסד שמימית, לא פרס מוצדק.
הספורנו מביא פרספקטיבה ייחודית: הגאולה ממצרים היא אירוע אוניברסלי שנועד לקרב את כל האנושות לאמונה. רעיון זה מהדהד בליקוטי הלכות של רבי נתן מברסלב, שמפתח את הרעיון שכל גאולה של ישראל פותחת פתח של אור גם לניצוצות הקדושה שבין האומות.
לפי הספורנו, יציאת מצרים מלמדת שלשה עקרונות: ה' גואל מכוח ברית ולא רק מכוח זכות; הנפלאות נועדו לחנך את העולם כולו; ותכלית הגאולה היא הצלה — לא נקמה. אלו שלושה יסודות שכדאי לזכור בכל קריאת ההגדה.